אייב גולדברג נולד בעיר לודז' שבפולין בשנת 1924, הצעיר מבין ארבעה ילדים. באותה העת, שליש מאוכלוסיית העיר היו יהודים. הפצצה הראשונה נפלה על לודז' ב-1 בספטמבר 1939. שבוע לאחר מכן הנאצים צעדו לתוך העיר והטילו את חוקי נירמברג האנטי-יהודיים. היהודים נגררו מבתיהם, והגברים נשלחו לעבוד ללא שכר. אנשי הקהילה היהודית תחילה אולצו למסור את מקלטי הרדיו שלהם לנאצים, ואחר כך אולצו לוותר על כל חפצי הערך שלהם. היהודים לא הורשו עוד להגיע למקומות העבודה שלהם ובתי הכנסת נשרפו והושחתו. זמן קצר לאחר מכן, נדרש מהיהודים לענוד טלאי צהוב על הזרוע.
"הדרך היחידה שנותרה לנו לצאת מהבית הייתה מבעד גדר התיל, ועל גדר זו, שהייתה עשויה מתיל דוקרני, שמרו אנשי משטרת המגן (Schutzpolizei) הגרמנית. לעתים קרובות שומרי גטו אלה שעשעו את עצמם בצליפה ברוביהם בגברים, בנשים ובילדים כמו היו מטרות נעות במטווח."
באפריל 1940 הוקף גטו לודג' בחומה והופרד משאר העיר, תחת שמירת משטרת המגן הגרמנית. לעתים קרובות השומרים השתמשו ביהודים כמטרות נעות, להנאתם. בתגובה, אייב הצטרף ל"בונד", ארגון יהודי סוציאליסטי שתיאם מחאות, התנגדות ומאמצי הקלה בגטו. בעקבות המחאה הראשונה של הארגון, רבים מהמפגינים נרצחו בידי הנאצים וחברי הבונד הבינו שעליהם לחשב מחדש את השיטות שלהם. בשנת 1942 אבדה כמעט כל משפחתו של אייב במהלך מצוד המוני של תושבי גטו יהודים שנעשה בידי הנאצים. יותר מ-50 בני משפחתו המורחבת נתפסו בכאוס שהשתרר, ונשלחו למחנה ריכוז. אייב מעולם לא ראה אותם עוד. אייב ואימו שרדו את השנתיים שלאחר מכן בגטו לודג', סבלו מרעב והצליחו להתחמק מכמה גירושים, עד שהנאצים השמידו את הגטו באוגוסט 1944. אחרי השמדת הגטו, אייב ואימו נשלחו לאושוויץ, ושם, עם הגעתם, אימו נרצחה בתאי הגזים. במשך שמונת החודשים ששהה באושוויץ-בירקנאו, אייב היה נתון להשפלות ולהתעללויות. בדצמבר 1944 נלקח מאושוויץ ועבר בין כמה מחנות ברחבי גרמניה עד ששוחרר ב-2 במאי 1945. מקור: ועדות האירוח היהודי (JHC) מלבורן
