הרב ליאו בק (1873-1956) היה רב רפורמי גרמני ששימש כנשיא ה-Reichsvertretung der Juden in Deutschland (הארגון המרכזי של יהודי גרמניה) מהיווסדו בספטמבר 1933 ועד לפיזורו ב-1942. בק נכלא בטרזינשטאדט (טרזין) מאז 1942. נהג להרצות על היסטוריה ופילוסופיה מתוך הזיכרון, וכך הוא ניחם ותמך באנשים חרף הנסיבות הנוראיות. לאחר שחרור טרזינשטאדט, היגר לבריטניה ושם נפטר ב-1956.
בק היה רב רפורמי מוביל, היה ראש התנועה הרפורמית בגרמניה ויושב ראש ה-Allgemeiner Deutscher Rabbinerverband (אגודת רבנים גרמנים בין-קהילתיים), ארגון שכלל רבנים ליברליים יחד עם רבנים אורטודוקסיים. תפקידים אלה, יחד עם מעמדו בתחומי האקדמיה, המשפט והיושרה, הפכו אותו למועמד הברור להנהיג את ה-Reichsvertretung החדש החל מספטמבר 1933.
ב-1942 עבר יחד עם יהודים גרמנים אחרים למחנה-גטו בטרזינשטאדט (טרזין). שם הוא מילא תפקידי מורה, רב ומנחם, "איש ישר המתהלך בקרב הרוע המוחלט." לאחר השחרור, ולפני שהסכים לקבל את העברתו לבריטניה, בק מנע את הריגת שומרי המחנות מתוך נקמה ודאג לבריאות ונוחיות החולים. הוא נפטר בלונדון ב-1956.
קשה להבין את מניעיו של בק להישאר בגרמניה ולהשלים עם גירושו כפי שעשה, אך המאמרים והאנקדוטות שלו שופכים אור מסוים. בפרק הזמן בין 1933 ל-1942, בק נעצר בחמש הזדמנויות לפחות. ההזדמנות הראשונה הייתה ב-1935, כאשר כתב תפילה לטקס כל נדרי (הפותח את מצוות יום הכיפורים), בה הוא סיכם לא רק את הבנתו של מצב יהדות גרמניה אלא גם תשובה למצוקה, תשובה שבק עיצב לאורך התקופה הנאצית:
ההיסטוריה שלנו היא ההיסטוריה של גדולת נפש וכבוד לחיי האדם. ביום זה של צער וכאב, מוקפי קלון ובושה, נפנה את מבטנו לימי עברו. מדור לדור אלוהים גאל את אבותינו ויגאל גם אותנו בימים לבוא. אנו מרכינים את הראש בפני אלוהים ומזדקפים בפני האדם. אנו מכירים את דרכנו ורואים את הדרך אל היעד.
