אלבניה הייתה ייחודית בין אומות אירופה בכך שהאוכלוסייה היהודית שלה ב-1945 הייתה גדולה מאשר ב-1938. הסיבה לכך היא קוד הסבלנות והאירוח המכונה בזה, שפירושו "לשמור הבטחה", שעל פיו אורחים נהנו מהגנת של הקהילה המקומית.
ב-1938 היו באלבניה כ-200 יהודים, שבריר מתוך אוכלוסייה כוללת של 800,000 אלבנים, על פי רוב מוסלמים. מספר היהודים גדל בצורה דרמטית עד כדי 1,800 כאשר הגיעו פליטים יהודיים מגרמניה, אוסטריה, סרביה, יוון ויוגוסלביה, בדרכם ליבשת אמריקה, טורקיה ובפלסטינה-ארץ ישראל.
ב-1939 פלשה איטליה לאלבניה. איטליה ניסתה להחיל חוקי גזע אבל לא דרשה מהיהודים לענוד תגי זיהוי, ולא נאסר על היהודים לחגוג את החגים היהודיים. ב-1941, חבל קוסובו צורף לאלבניה הגדולה והגרמנים דרשו שהאיטלקים יעבירו אליהם כ-500 יהודים מהאזור. למעשה, נרצחו רק כששים יהודים יחד עם קבוצת אסירים אחרים המוגדרים "זרים לא רצויים". הפליטים היהודיים הוכנסו ל"שדות ריכוז" ליד קוואלה, וכ-100 משפחות יהודיות מפריסטינה הועברו לבראט. בסופו של דבר, כ-400 יהודים, רובם פליטים, גורשו לברגן-בלזן, ושם נספו כ-177 מתוכם.
בספטמבר 1943, בעקבות נפילת מוסוליני, אלבניה עברה לידי הגרמנים. הגרמנים דרשו לקבל רשימות היהודים, אך שלטונות אלבניה סירבו להיענות. כאשר הגרמנים ניסו לעצור את היהודים בוולורה, הפרטיזנים סיכלו את הפעולה והוכיחו את שליטתם באזור הכפרי הסובב. בכל המקומות האחרים, ניסיון הגרמנים למצוא יהודים ולגרש אותם נכשל בגלל סירוב האלבנים לשתף עמם פעולה. אחד המצילים, לימה באלה תיאר ל"יד ושם" כיצד האלבנים הסתירו את היהודים שחיו בחסותם לעיני כל:
היינו עניים – לא היה לנו אפילו שולחן לאכול עליו – אבל מעולם לא הרשינו להם לשלם בעד מזון או מקלט. אני הלכתי ליער לחטוב עצים ולשאוב מים. היה לנו הרבה אוכל כי גידלנו ירקות בגינה שלנו. היהודים הוחבאו בכפר שלנו במשך חמישה עשר חודשים. הלבשנו אותם כאיכרים, כמונו. אפילו במשטרה המקומית ידעו שבני הכפר החביאו יהודים.
