ככל שהחזית המזרחית התמוטטה והלכה בקיץ 1944, הנאצים החלו להעביר אסירים של המחנות שהקימו בפולין הכבושה מערבה, לכיוון הרייך ולתוכו. משחלף הסתיו והגיע החורף, אלפי אסירים מורעבים פונו מערבה, בעיקר בהליכה ולעתים על קרונות פתוחים, כשלגופם ולבשו לא יותר מאשר את מדי המחנות. החיילים הגרמנים קיבלו פקודה לירות בכל אסיר שלא עמד בקצב או שלא היה יכול לרדת. כמו כן, אלפים נספו מהרעבה, מתשישות ומחשיפה לקור: הטמפרטורות בחורף ההוא ירדו מתחת ל-17 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. העברות אלה נודעו בשם צעדות המוות.
הפינויים בוצעו משלוש סיבות: למנוע מהצבא האדום לשחרר עדים לזוועות הנאצים (כפי שקרה במיידנק ביולי 1944), לשמור את יכולת העבודה האפשרית של האסירים, והרעיון שיתאפשר להם להשתמש באסירים היהודיים כבני ערובה או כקלפי מיקוח במשא ומתן עם בעלות הברית.
הסיפורים על צעדות המוות הם בין הסיפורים המחרידים ביותר מהשואה.הניצולים זוכרים את הקצב הרצחני ואת האכזריות המתמדת.אפשר לעקוב אחר המסלול של אחת מצעדות המוות האחרונות מאושוויץ בינואר 1945 בעזרת קברי האחים שנמצאו על ידי תושבי הכפרים הפולנים לאורך המסלול.
