הרבנית רגינה יונאס הייתה חוקרת דת יהודיה חלוצה, והאישה הראשונה שהוסמכה בתור רבנית בעידן המודרני. היא הייתה בין היהודים האחרונים שנרצחו באושוויץ באוקטובר 1944, לאחר שהייה במשך שנתיים בטרזינשטאדט (טרזין), המחנה-גטו המיועד ליהודים בולטים וקשישים.
יונאס נולדה ב-1902 בברלין למשפחה דתית במעמד הפועלים. למרות שהיא לא הצטיינה בלימודים האקדמיים, אחרי שסיימה את בית הספר התיכון, היא התקבלה ל-Hochschule für die Wissenschaft des Judentums, המכון הגבוה ללימודי יהדות. ב-1930 סיימה את לימודיה כמרצה אקדמית בנושא דת, ונשאה הרצאה על השאלה "האם נשים יכולות לשמש כרבניות?" עקב מינויו של אדם שמרן לתפקיד מורה לתלמוד, יונאס יכלה לגשת למבחן האחרון להסמכה כרבנית רק ב-1935. ב-27 בדצמבר 1935, קיבלה תעודת רבה מהרב הליברלי דוקטור מקס דינמן. מעמדה היה נתון במחלוקת מתמדת, כי יהודים רבים, אורתודוקסים ומתקדמים כאחד, סירבו להכיר במעמדה.
רדיפת היהודים על ידי הנאצים התעצמה ורבנים גרמנים רבים חיפשו מקלט מחוץ לגרמניה, לכן הביקוש לשירותי הרבה יונאס עלה בקרב היהודים המתקדמים. החלטתה להישאר בגרמניה כפי שעשה ליאו בק, ראש יהדות גרמניה, הקנתה לה כבוד רב אצל רבים מחברי הקהילה שלה.
ב-1941 יונאס גויסה, כמו שאר יהודי ברלין מעל גיל 14, לעבודה במפעל. הניצול גד בק עבר יחד אתה ותיאר את עבודתה הרבנית גם במפעלים: "בית הכנסת שלה היה בכל מקום", הוא כתב מאוחר יותר. על אף הצעות רבות לעזוב את גרמניה, יונאס סירבה. בחג השבועות 1939 היא טענה שהתקופה הנאצית הייתה "זמן למבחן אש", ושיהודי גרמניה חייבים לשאת את המעמסה ההיסטורית, לזהות את עצמם כערבים לעתיד יהודי באמצעות "עמידה בעד ישראל, תוך ביצוע העבודה של אבות אבותינו בסיני" ו"אז השרשרת לא תישבר, ואנו נתחזק כדי לשאת באצילות באחריות ההיסטורית הזאת".
בנובמבר 1942 גירשו הנאצים את יונאס ואת אימה לטרזינשטאדט, שם יונאס המשיכה ללמד, ללמוד ולהתפלל.
