כיצד הפיצו הנאצים תעמולה אנטישמית?

כמשטר טוטליטרי, גרמניה הנאצית ניסתה לצרף את האידאולוגיה שלה – ולכן גם האנטישמיות – לכל היבטי החברה הגרמנית. משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם תחת יוזף גבלס שלט בחיי התרבות בגרמניה, בעוד שאגודות מקצועיות, תנועות נוער ובקרת כוח העבודה הבטיחו שיישארו מעט מקומות בהם האנשים יכלו להימנע לגמרי מהאידאולוגיה. כמו כן, חשוב לזכור שהתעמולה נבעה מתמונות, נושאים ודימויים להפצת שנאת היהודים שכבר התקיימו מאות שנים.

העיתונות, בהנחיית המשרד של גבלס, הפיצה תעמולה אנטישמית מותאמת לקהלים שלה. הנאצים הקשוחים ביותר יכלו לעשות מנוי לחומר הנתעב, שהיה כמעט פורנוגרפי, שהופיע ב-Der Sturmer בעריכת יוליאוס שטרייכר, ועיתונאים אחרים עמדו בהנחיות הדיווח המפורטות כדי למנוע את מעצרם במחנות ריכוז. הרדיו, סרטי החדשות, התיאטרון והמוזיקה נשלטו בצורה דומה. 

הקולנוע – הטכנולוגיה המתוחכמת ביותר של שנות השלושים – היה לאמצעי מפתח להפצת תעמולה. בתמיכת המדיניות הגזענית ושל עליונות הגזע, נעשו סרטים "דוקומנטריים" לחיזוק האידאולוגיה: לדוגמה, הסרטים שתיארו את חיי המוגבלים גופנית או שכלית כ"נטל על החברה בלבד". הסרט מ-1940 Der ewige Jude (היהודי הנצחי) השתמש בתמונות של האוכלוסייה המורעבת והמושפלת של הגטאות בוורשה ובלודג' כדי לתאר סצנות "טיפוסיות" של החיים היהודיים, וגם קטע מבעית על שחיטה כשרה של בעלי חיים. אפילו המתנגדים למשטר הודו שלסרט הייתה השפעה אדירה. גבלס גם אהב לעשות סרטי עלילה כתעמולה. סרטים כגון "היהודי זיס" או "הרוטשילדים" (שניהם מ-1940) שחיזקו את האידאולוגיה האנטישמית באמצעות סיפורים רומנטיים או "מרתקים", נועדו להסיח את הדעת מהקשיים בתקופת המלחמה.  

אנשים צעירים זכו לעדיפות גבוהה בתעמולה הנאצית. אחת הדרכים הזדוניות ביותר להפצת הראיונות האנטישמיים הייתה דרך תוכניות הלימודים בבתי הספר. בהתאם לדרגת הנאציפיקציה הגבוהה של מקצוע ההוראה, בלוח הלימודים נכלל המקצוע "מדעי הגזע" ולימדו לילדים על "המאפיינים" של היהודים ואחרים שלא עמדו בסטנדרטים של חזון הנאצי של החברה. בעיות ונושאים בתחומים אחרים גם קיבלו היבט אידאולוגי, לדוגמה, בבחינות חשבון נשאל כמה מזון נצרך על ידי "אוכלים ללא תועלת". על אף שהתעמולה המתמדת בבתי הספר ובמפגשים בתנועות הנוער בערב, עוררה ציניות והתמרדות במידה מסוימת, הרבה צעירים נחשפו לאורך כל היום לתעמולה כזו או אחרת.  

היו ניסיונות להרוויח כסף מתנופת התעמולה שלא תמיד הובילו להצלחות.לדוגמה, נעשה שימוש נרחב בספרו של שטרייכר Der Giftpilz (הפטרייה הרעילה) לאחר פרסומו ב-1938. אולם, באותה שנה, החברה מדרזדן Günther and Co השיקה משחק לוח לילדים ששמו היה Juden Raus! (יהודים החוצה) שבו השחקנים היו אמורים לאסוף "יהודים" ו"לגרש" אותם לפלסטינה-ארץ ישראל. הניסוח העליז על גבי הקופסה מעיד על הקבלה החברתית של האנטישמיות, אבל המשחק עורר ביקורות מצד האס אס בגלל ביטול היעדים הנאצים ובכך שהיווה מטרה להתנגדות בינלאומית.