גודל האוכלוסייה היהודית בבולגריה ב-1945 היה כמעט שווה לגודל ב-1939: מנתה כ-50,000, או 0.8% מהאוכלוסייה הכללית של בולגריה. עקביות זאת בגודל האוכלוסייה הושגה באמצעות מחאות ופעולות שנקטה קואליציה רחבה של מנהיגי כנסיה וחברי פרלמנט, יחד עם אנשים מהיישוב, עד אשר בסופו של דבר הוחלט על הגירוש ב-1943. המחיר להצלת יהודי בולגריה "הישנה" עם זאת, היה הגירוש של יותר מ-11,000 יהודים משטחים במקדוניה ובתרקיה.
בולגריה נשארה ניטרלית עד שהצטרפה למדינות הציר במרץ 1941, בתמורה לשליטה על מקדוניה ועל תרקיה. בולגריה אימצה מקודם את החוקים האנטישמיים של גרמניה, כולל ענידת הטלאי הצהוב, דרך חוק הגנת האומה שהתקבל בינואר 1941. אולם, פטורים שיטתיים ונרחבים לחיילים משוחררים, מתנצרים ובני זוג בנישואים מעורבים ריככו את השפעת החוק. ביוני 1942 הוקם קומיסריאט לשאלות היהודיות בתקופת הלאומן האנטישמי אלכסנדר באלב, בכוונה לאכוף את החוק הקיים ולהקים גטאות.
בינואר 1943, הגיע מברלין שליחו של אדולף אייכמן, תיאודור דנקר.דנקר ובאלב הסכימו לגרש 20,000 יהודים מבולגריה.במרץ 1943, גורשו לאושוויץ וטרבלינקה 11,343 אנשים ממקדוניה ומתרקיה, בעוד שנערכו מעצרים והוקמו גטאות ליהודים ב"בולגריה הישנה" (הגבולות מלפני 1941).באותה העת, המצב הפוליטי והצבאי נטה באופן חד לרעת גרמניה.חברי פרלמנט שהיו עדים למעצרים באזורים מחאו וחתמו על עצומה למלך בולגריה בוריס השלישי בבקשת להפסיק "את הפעולות החריגות והאכזריות [...] שעלולות לחשוף את הממשלה והאומה כולה להאשמות של רצח המוני".הארכיבישוף האורטודוקסי של סופיה, סטפן, הזהיר את המלך בוריס השלישי כי "אלוהים צופה בפעולות שלך מהשמיים".החלטתו של בוריס השלישי – לפנות את יהודי סופיה לאזור הכפרי – גרם למחאות נגד של אזרחים רגילים בגלל אי-הצדק.כמה מהיהודים שפונו הוסתרו באזורים הכפרים, ובאוגוסט 1943 שגריר גרמניה בסופיה כתב לברלין שאפשר יהיה לחדש את הגירושים רק אם המצב הפוליטי והצבאי ישתפר.
