בעקבות הפלישה לברית המועצות ב-1941, האיינזצגרופאן של האס אס הנאצי, או פלוגות הרג ניידות, התחילו להוציא יהודים להורג בשיטתיות על ידי כיתות יורים, אבל זמן קצר לאחר מכן נמצא כי טכניקה זאת אינה יעילה.
לאחר מכן קבע האס אס שתאי הגזים, שקודם לכם שימשו להריגת אנשים בעלי מוגבלויות גופניות ושכליות, הם אמצעי יעיל יותר להריגת כמויות גדולות של אנשים בפרק זמן קצר. במחנות של מבצע ריינהארד (טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור), וגם במחנה חלמנו, השתמשו בפחמן חד-חמצני שפותח עבור מבצע המתת החסד. לעומת זאת, באושוויץ ובמיידנק השתמשו בגז ציקלון B, חומר הדברה זמין מסחרית, מאחר שניסויים שנעשו בשבויי מלחמה מברית המועצות ומפולין הוכיחו את יעילותו.
גם התברר מסיפורים של המבצעים בזמן אמת, שכמה מהם גילו שפעולות ההריגה, במיוחד של נשים וילדים, היו קשות מנשוא.קיימים גם סיפורים של חיילים שהחטיאו בכוונה כשהתתפו בכיתת יורים ושצריכה מוגזמת של אלכוהול שימשה כמנגנון התמודדות.ייתכן שאלה גרמו להחלטה להשתמש יותר בתאי גזים.לעומת זאת, לא נמצא תיעוד של אף גרמני אחד שנענש עקב סירוב להשתתף בפעולות ההריגה.
