קורבנות השואה נוצלו במגוון דרכים. הדרך הברורה יותר מאליה הייתה לאלץ את שאלה שלא נרצחו מיד כשהגיעו לעבוד בעבודת פרך בכוונה להעביד אותם עד מוות. פרוטוקולי ועידת ונזה מ-1942 מזכירים "קבוצות עובדים" שיבטיחו "שחיקה טבעית" בכמויות גדולות.
האסירים במחנות הועסקו בחוות, במפעלים ובעבודות כרייה בניהול חברות גרמניות, וכספי ההכנסות הועברו לאס אס. במחנות של עבודת הכפייה לא "מיינו" את האסירים, אלא הכניסו אותם לעבודה מבלי להתייחס לגיל או למגדר.
בד בבד התקיים תהליך שיטתי של גניבה מהקרבנות. המגורשים למחנות התבקשו להביא עמם מזוודות ולסמן עליהן את שמם ואת מקומות מוצאם. אחרי שהמגיעים האחרונים למחנה נרצחו או נכנסו לרישום , אסירים אחרים מיינו את החפצים: ולאחר מכן החפצים נשלחו לגרמניה או הומרו למזומנים עבור האס אס.
קיימות עדויות מהמחנות המתארות את העושר העצום ואת הזדמנויות לשחיתות של האס אס באזורי מיון אלה, אשר במתחם אושוויץ נודעו בכינוי [קנדה[.
גם גופות הנספים הושחתו למטרת רווח: שיני זהב הוסרו והותכו, שיער גולח מהקורבנות ושימש לייצור גרביים לצוותי צוללות ולייצור חומר מקשיח בדים. במחנות מסוימים נעשה שימוש באסירים לניסויים רפואיים, לעתים קרובות ללא כל ערך מדעי. כמו כן, האלימות המינית הייתה נפוצה מאוד.
[קנדה: הכינוי שנתנו האסירים לאזורים במחנות אושוויץ שבהם מוינו חפצי המגורשים. השם נגזר מהרעיון שבקנדה יש הזדמנויות של רווחה חומרית. במוזיאון אושוויץ מוצגים כיום רבים מהפריטים שנמצאו באזורים אלה אחרי השחרור, לרבות כ-39,000 מ"ק של נעליים וכמעט 4,000 מזוודות - אם כי אלה מהווים רק חלק קטן מהרכוש שטופל במהלך שלוש השנים שבהן מפקדי המחנה עסקו בפתרון הסופי.]
